"...

המשכתי עד התחנה הראשונה שלי ושם נעצרתי. עמדתי והסתכלתי על העוברים ושבים. לא הרפיתי מהם עד שעברו על פני. חייכתי אליהם ואני חושבת שהמבט שלי משך אותם להתייחס באיזו שהיא צורה לתכשיטים. בחורה אחת נגשה הסתכלה ומייד הצביעה על עגילי החישוק ואמרה "אני רוצה את אלה!" שלפה שני שטרות של חמש מאות שקלים כל אחד. אמרתי לה שאין לי עודף, היא אמרה שעד שאני אארוז אותם בקופסה היא תלך לפרוט. היא חזרה עם הכסף הפרוט ועם גלידה גדולה "את רואה מה הייתי צריכה לקנות בגללך" אמרה, שילמה, לקחה והלכה. ראיתי אותה מרחוק חוצה את הכביש. היא מאוד מיהרה.
מדהים אותי הקשר האישי והמיידי שהאנשים  יוצרים אתי. אין מרחק של נימוס, או של גינונים, או איזו שהיא רשמיות. אני נזכרת כיצד ביום חמישי כשהייתי אצל הורי סידרתי לעצמי לשינה את הספה בסלון, נכנסתי אל בין המצעים וממקום זה צפיתי בתכנית טלוויזיה. זאת הייתה התכנית "מפגשים" (או "מגעים"?). מצד ימין שלי על המסך ישבו האשכנזים ומצד שמאל המזרחים וניהלו דיון.
המזרחים אמרו: יש תרבות מזרחית שעם קום המדינה האשכנזים, שהם גם אלה שלקחו את ענייני המדינה לידיים, החליטו בין היתר גם איזו תרבות רצויה להם כאן בישראל ובהתאם לזה החליטו איך לחנך את הילדים, דורות העתיד ובמסגרת המעשים האלה הם עשו הכל כדי להתכחש לתרבות המזרחית ולא רק להתכחש לה אלא גם ננקטו מעשים של ממש כדי לדכא ולטשטש את התרבות המזרחית ולהבאיש את ריחה, אפילו בעיני המזרחים עצמם.
ואנחנו המזרחים ברוב תמימותנו או חולשתנו נתנו לדברים האלה לקרות. אבל היום התפקחנו ואנחנו אומרים לא עוד. ואנחנו אומרים לטהר את כבודה המחולל ולתת לתרבות הזאת לקום ולחיות. הצד המזרחי של השולחן אמר זה יקח זמן עד שנראה למשל אומנות מזרחית בשלה בעלת רמה, כי הכיוון הזה דוכא, אבל התהליך כבר התחיל. הם אומרים במדינה הזאת צריכה לקום חברה פלוראליסטית, תרבות פלוראליסטית ולא תרבות מערבית בלבד, כפי שהאשכנזים תכננו. המזרחים אמרו, אתם מכירים את התרבות המזרחית אך ורק מתוך הפולקלור שלה ופולקלור זה לא תרבות, פולקלור זה הרובד הצבעוני החיצוני הנקלט מייד בחושים כמו לבוש, מזון, ריקוד, אבל מה אתם יודעים על הפנימי שלנו? והם יצאו בקריאה לאשכנזים לקום ולהתחיל ללמוד את התרבות המזרחית. כאשר האשכנזים שאלו את המזרחים מהי תרבות מזרחית שיתנו דוגמה, שיתנו רשימה של כמה משוררים או משהו, המזרחים חייכו אל עצמם כאומרים: מה הם רוצים רשימות, הם לא יודעים את האלף בית של העניין והם רוצים הוכחות ברשימות, הם לא רואים אפילו שיש כאן בעיה, הם לא יודעים על מה אנחנו מדברים. קודם שיהיה להם הרצון הכן להבין ושיתחילו לחקור לבד מתוך הנעה פנימית שלהם. אין רצפט לומר מה זה תרבות. אחרי שכולם מרגישים בחושים שלהם מה זה תרבות אז אפשר כתרגיל, לנסות להגדיר.
בין קבוצת האשכנזים ישבה נתיבה בן-יהודה. לאורך כל התכנית היא התפתלה מייסורים שגרמו לה הדברים שאמר הצוות, דברים שנראו לה מטופשים עד להכעיס. מדי פעם היא התפרצה ואמרה דברים בוטים. עיקר הרעיון שלה היה שמה שנוצר כאן בארץ הלכה למעשה זה בשום פנים ואופן לא תרבות מערבית, אלא באמת תרבות מעורבת. לדבריה האשכנזים באמת תכננו תרבות מערבית ולצורך זה עשו את מה שעשו. בעניין הזה אין ויכוח, אבל התוצר לא היה לפי התכנית. בסופו של דבר מה שקורה זאת חברה פלוראליסטית. היא אמרה שמה שקורה כאן זה ישראלות. כולם מושפעים מכולם, כולל כמובן באומנות.
אני עצמי מרגישה תיירת בשני השדות האלה. גם בצד הימני של השולחן וגם בצד השמאלי. שזה היה הכיוון של מייסדי המדינה זה וודאי. כאשר אני שומעת סיפורים על האמצעים שננקטו כדי לממש את מטרתם, שיערותיי סומרות ואני מתמלאת כעס ואני אומרת לעצמי יש ללמוד מזה! יש ללמוד מזה! תמיד צריך להיות חזק ולנסות לראות מעבר לדברים שקוראים פה ועכשיו. כמו הסיפור העממי שהביא פנחס שדה בחוברת השניה של "אפיריון" סיפור הזמיר. כלומר: ברגע הקריטי, ברגע של ההכרעה הסופית אחרי שעשית כבר את כל הדרך עד לכאן, אל תשמע לכל הקולות הנשמעים מכל הכיוונים והרוצים לרפות את ידיך. לא להיתפש לחולשה, לבצע! אני מרשה לעצמי להסיק מכך שאם אני מרגישה שיש בידי אמת, אסור לי לתת לכל הזרמים המושכים לכל הכיוונים לטשטש את האמת אותה אני רואה, אלא אני צריכה לומר אותה ולא להפסיק לומר אותה. מה שאני רוצה לומר זה שבטח באותה התקופה לפני שלושים שנה היה אדם אחד או כמה מן האשכנזים עצמם שבטח ראו את הטעות האיומה הזאת ברצון לכפות תרבות אחת על האחרת ואולי היה אדם אחד כזה שהיה בין המדינאים הקובעים, אבל כוחו לא עמד לו לומר, להתריע על האמת אותה הרגיש.
ובהקשר למכירת התכשיטים, אני שואלת את עצמי מה עושה הפעולה הזאת שלי, בחורה תימנייה מטופחת עומדת ומטיילת ברחוב דיזנגוף עם פלטה של תכשיטי כסף תימניים על חזה ומציעה אותם לראווה ולמכירה באופן חגיגי וזורח אל העוברים ושבים. מה זה עושה לעניין שבו מתעסקים שוב ושוב, "תחיית עדות המזרח ופיתוח תרבותן שדוכאה?". בפעם הקודמת או זאת שלפניה, אינני זוכרת, אמרה לי בחורה אחת שחלפה על פניי: "זה כמו הפגנה". היא לא התעכבה על ידי או משהו, היא עברה, ראתה אותי ופלטה את המשפט הזה.
אני חוזרת אל הרחוב. עמדתי כך באותה הפינה, שתי בחורות חצו במעבר החצייה ובאו ישר אלי "רק חסר לך שלט: "אני יפה" אמרה אחת מהן...."