"...

נכנס בה מן דיבוק כזה, היא חשה שהיא חייבת ללכת למלון ולבקש ממנו שיבוא אליה אחרי העבודה. חשה שהיא נמשכת אליו כמו אל מגנט, שהיא מתרגשת עד אימה. "מה זה קורה לי?" שאלה את עצמה ולא היתה לה תשובה, מה החלק שלו בכל העניין הזה, האם הוא עושה משהו בכוונה או שלא בכוונה שגורם לה להרגיש כך? תהתה.
היא הלכה אל המלון לעשות סידור עבודה, ידעה שתמצא אותו ליד הכיור שוטף את קנקני הקפה. עשתה את סידור העבודה, אחר כך ניגשה לדבר עם מישהו שרבץ עייף על ארגזי כוסות מים, הוא אמר לה שאתמול עבר ליד החדר שלה והיה חשוך. "ואם היה אור היית נכנס?" שאלה, "הייתי זורק אבן" אמר. תמונת הילד בסרטו של צרלי צפלין עברה לנגד עיניה. ברגע של כושר התקרבה אל  נדב, אפילו שזה היה אולי באמצע משפט עם היושב על הארגזים, מה הרגישה כל החבורה מסביב, ראו את ההתרגשות שלה? היא כמובן הרגישה שכל העולם רואה, הרגישה שתוכה צווח החוצה. נשענה אל הקיר, הסתכלה אל נדב כלפי מעלה, הוא הסתכל על הכפית שהיתה בכף ידו, אמרה: "יש לך זמן אחרי העבודה?" הוא הנהן בראשו בחיוב, מסתכל על הכפית, רוכן מעט קדימה, "אתה רוצה לבוא אלי אחר כך?"  הוסיפה, הוא הנהן בראשו בחיוב. "מאפו 6", אמרה "איזו קומה?" שאל בעדינות, בשקט כזה, "קומת קרקע", אמרה, "חדר מימין", הוסיפה. "תחכי לי?" שאל שאלה תמוהה, "כמובן", אמרה, וחזרה אל האדם איתו דברה מקודם. האם עיניה עברו בחדר על פני האנשים באימה? לאחר מספר דקות אמרה לכולם להתראות ויצאה. עשתה את הלא יאמן. "למה עשיתי את זה?" שאלה את עצמה, "כי רציתי מאד. למה רציתי?" לשאלה הזאת לא מצאה בתוכה תשובה.
כעבור מספר שעות הוא התגלה בחלון לצידה. היא הרימה את ראשה מתוך הדפים עליהם היתה רכונה. שערותיו הגזוזות קצר עמדו באופן קיפודי על רקע השמיים הבהירים. היא נאבקה עם תחושת הדחייה שחשה כלפי המראה הקיפודי הזה. הוא השתהה בתוך מסגרת החלון, היא סגרה את דפדפת הדפים.
"זה החדר שלך?" שאל,
"כן" אמרה.      
שתקו.
"למה לא דרך הדלת?" שאלה שוברת את השתיקה,
"לא מכאן נכנסים? אמרת מצד ימין"
"כן אבל דרך חדר המדרגות"
"סליחה"
"איזו סליחה מיותרת", חשבה.
"תיכנס"
"אה אפשר להיכנס?"
נכנס.
"אפשר להוריד את הנעליים?"
"כמובן"
 "באיסלנד כל אחד שמגיע לבית מוריד את הנעליים בכניסה וניכנס בגרביים. כך הוא מרגיש מייד בבית". אמר נדב וחלץ את נעליו.
"ואם אין לאורח גרביים מותר לו להיכנס יחף או שזה כבר מתפרש כחוצפה?"
"לא, מה פתאום"
היא חשה ליקוי בתקשורת.
"אולי לפי חוקי המקום" הוסיפה.
נדב הביא את הכסא הקטן והתיישב מן הצד השני של השולחן.
"אילו כל הספרים שלך? הם בערך שמינית מכמות הספרים שלי", אמר לאחר שתיקה ממושכת.
"זה רק חלק. יש לי עוד ספרים אצל הורי".
"אה"
"הוא מציג הצגות" חשבה.
"מה יש בהמשך?"  שאל מביט אל כיוון הארון החוסם את הראייה של שאר החדר.
"כלום, הדלת למדרגות", אמרה.
"את ישנה כאן?" שאל בפליאה מצביע על המיטה הצנומה בפינת הקיר.
"כן, זה לא מספיק טוב?"
"לא היה כדאי לך לעבוד עוד קצת ולשכור דירה כמו שצריך?"
"יש לי כאן את התנאים הבסיסיים שאני צריכה"
"זה לא תנאים בסיסיים, תלכי לגור באוהל"
"באוהל לא יהיה לי שולחן"
נדב שתק.
"ארבע פעמים בשבוע לעבוד זה לא מספיק? זה כמעט משרה מלאה" הוסיפה.
בינתיים היו כבר עוד שתיקות. היא קמה והדליקה לעצמה סיגריה והוא קם והתיישב על המיטה.

..."