"...

כשהגעתי לפינת גורדון ראיתי שקבצן אחד תפס לי את המקום. אני מכירה את הקבצן הזה כחלק מן הנוף התל אביבי. כמו שההוא כשצילם אותי אמר לי "את חלק מן הנוף". אבל הקבצן הזה ישב היום על פחית בדיוק במקום שלי וקרא אל העוברים ושבים "נְדוֹבָה, נְדוֹבַָה..."

נעמדתי קרוב אליו ואחרי זמן מה התחלנו לדבר. כלומר הוא דיבר ואני הנהנתי או עניתי. "את חדשה כאן," אמר. "לא כל כך, כבר כמה חודשים," אמרתי ועכשיו התחיל לפרט לי לאיפה כדאי לי ללכת עם הסחורה שלי ולאיפה לא ובאיזה שעות... ואיפה יש עשירים שקונים, הוא נקב אפילו בשמות פרטיים, האשה של..., הוא מולטי מיליונר, לא סתם מיליונר, מולטי מיליונרית... היא לא עובדת ביום שישי והולכת... ותוך כדי האינפורמציה העסקית שסיפק לי בכובד ראש, לא שכח מדי פעם לזרוק אל העוברים ושבים את המילה נדובה, נדובה, והם עצרו ונתנו לו כסף. נראה היה שרובם מכירים אותו. גם בירכו אותו בשבת שלום.

ואני, משום שיחתי איתו, נקשרתי גם אליהם במין קשר של תחושה משפחתית. נזכרתי בעתות מלחמה בארץ. כאילו שעכשיו לא מלחמה. אבל בארץ הזאת עכשיו, זה לא נחשב מלחמה.

זוג תיירים מארצות הברית רצו לקנות עגילים. האשה עשתה את כל המאמצים האפשריים כדי להוריד את המחיר. אני עמדתי בסירובי. בסוף שילמו את האלף שקל. אמרו שאני בחורה נחמדה והלכו. הקבצן אמר לי "יש לך סבלנות מברזל." "כן אה, שמת לב," אמרתי. "שמתי לב?!" אמר הקבצן "את בחורה מברזל, אני אומר לך, מישהו אחר במקומך..."

הקבצן הזה יצר אצלי את ההרגשה שהוא שליט הרחוב ולא קבצן. וכשהוא הדריך אותי לאיפה כדאי לי לצאת לעבוד ומתי, הוא דיבר מתוך ניסיונו, מתייחס לקיבוץ הנדבות כאל עבודה, אבל הוא בהחלט התייחס גם לנתונים השונים שלי. למשל, לכיכר אתרים אמר לי לא ללכת. יש שם "פוּשטים" אמר, שעלולים להרוס לי את כל המבנה. ..."