English | דף הבית | אודות | שירה | פרוזה | מדיה | מפגשים | אהבתי | צור קשר
           
      סיפור קצר  
פרוזה
 
   

להזמין את מרדכי

כל שנשאר לה לעשות באותו בוקר היה להיכנס אל מרדכי כלב להזמין אותו לבוא לחזרה שלהם במוזיאון ביום שני בשתיים בצהריים.

היא הלכה ברחוב הירקון, אל כיוון הסטודיו שלו ושמה לב שמזה כברת דרך הולכת אחריה בחורה ואחרי הבחורה הולך בחור. משהו בחיצוניות של הבחורה  משך את תשומת לבה, לכן שמה לב אליה. הם לא היו ביחד. בקרבת הבניין בו שוכן הסטודיו של מרדכי חצתה את הכביש ונכנסה אל פתח הבניין. היא ראתה שהבחור שהלך אחרי הבחורה, שהלכה אחריה, נכנס אף הוא אל תוך הבניין. בחור בגובה ממוצע, רזה, משקפיים כהים, שיער שחור קצוץ, צבע עור קצת שחום, משהו כמו שלה. מאחר וידעה שכל הדירות האחרות בכניסה הזאת ריקות מדיירים, פרט לדירתו של מרדכי, בה הוא גם גר וגם עובד, הניחה שהבחור הוא אחד מתלמידיו.

היא עלתה את שתי הקומות הראשונות ודפקה על הדלת, הדפיקה נשמעה חרישית מאוד וכמו תמיד, חשבה שאין טעם לדפוק על הדלת הזאת, כי היא עטופה בהמון ציפויים מבודדים כך שלנקישה יש סיכוי מזערי להישמע.

הסתכלה לכיוון מורד המדרגות, וראתה את הבחור עולה, הוא עלה לאט, ללא משקפיו, בוחן אותה, בוחן מסביב, נראה מהסס, כמו בודק מקום חדש. הבחור עבר אותה והמשיך אל הקומה הבאה. יתכן ומישהו התחיל להשתמש באחת הדירות למעלה? חשבה לעצמה בהשתאות. היא ראתה שהבחור הסתפק בטיפוס על מספר מדרגות, העיף מבט למעלה ומייד חזר להסתכל בה, היא לחצה על ידית הדלת של מרדכי, כי כאשר הוא מקבל אנשים הדלת פשוט לא נעולה. הדלת לא נפתחה.  what is it here? "" שאל אותה במבטא צרפתי כבד והצביע על הדלת.  "it's a school for singers"  אמרה " and music"  הוסיפה והצביעה על הציור שעל השלט שהיה תלוי על הדלת.

היא שמה לב שהיא מדברת אליו בשיא הנחמדיות שרק אפשר, שמה לב שהקול שלה נשמע עוד יותר עדין ומתוק משהוא נשמע באופן הרגיל. היא לא חשבה שהיא בסכנה או משהו, אבל הרגישה בחושיה שכך היא  צריכה לדבר אליו. ונדמה היה לה שהיא מרגישה שהנימה הזאת נקלטה אצלו.

הבחור ירד את מספר המדרגות ונעמד בקומה בה עמדה "?are you a singer" שאל, מתקרב אליה, היא פסעה לאחור, אל כיוון המדרגות המובילות מטה "no" ענתה. "you speak French? " שאל,   "no" ענתה. היא פנתה לרדת, אבל הוא תפס אותה בזרועה, סתם את פיה בכף ידו ומשך  אותה בחזרה אל תוך הקומה, מרחיק אותה ממורד המדרגות "don't shout, don't shout"  אמר. לא עלה על דעתה לצרוח.

עכשיו התחילה להבין שהיא בצרה, לרגע שקלה אם להתנגד לו בכל כוחותיה, בדמיונה ראתה את עצמה נאבקת בו ונופלת מכל המדרגות ונחבלת  ואפילו שוברת את המפרקת. היא לא התנגדה ונתנה לו להחזיר אותה אל תוך הקומה. הוא הרפה מפיה, נדמה היה לה שמוחה שלח לעצמה פקודה לצרוח, אבל צרחה לא יצאה, אלא נבלמה איפשהו בדרך. הוא קרב את פניו אליה "don't shout" אמר, " "don't be afraid, גבה נלחץ אל הקיר "kiss me, kiss me" לחש מוציא את לשונו, ארוכה ונוקשה ומתנועעת, מנסה להכניס אותה לפיה, "no, no, please", התחננה מזיזה את פניה הצדה והלשון שלו נמרחה על לחיה השמאלית.

חשבה על מחלת המין הנוראה שתקבל מהפה הזה. חשבה על המקרים בהם בחורות נאנסות בחדרי מדרגות, או בחדרי אשפה של בנינים ציבוריים, או בתאי טלפון לפני שנהיו פתוחים או שקופי קירות, היא חשבה על מעשה סדום שיבצע בגופה, ובדמיונה ראתה איך כל זה קורה לה פה ועכשיו והרגישה איך שהכוחות בתוך האברים שלה הולכים ונמוגים והאברים שלה נעשים רפים, הרגישה טשטוש חושים כזה, כמו שכרות, היא כל כך לא רצתה שזה יקרה לה, רצתה לבכות, אבל התנועעה על הקיר ברפיון כזה, מתנדנדת מצד לצד, מתחמקת מפיו,  כשהוא אחז בפרק כף ידה והרים אותה, היה נדמה לה שלרגע הוא נדהם מהשבריריות שלה, או  מקשיב לדופק המוגבר שהבחין בה. "don't be afraid" לחש מקרב את פניו אליה "no, no" לחשה מניעה את ראשה מצד לצד מסתכלת בעיניו "?why not" שאל. "I can't" ענתה. "why?" שאל. כי אני לא אוהבת אותך, חשבה לומר, אבל  אמרה:   "because you are not my boy friend " . הוא המשיך לנסות, והיא חשבה שהוא לא אלים איתה, הוא לא הכאיב לה.

 you got some money on you?"  "have שאל פתאום. "yes" אמרה ברצון, רוצה להוריד את התיק מעל כתפה ולתת לו. וראתה בעיני רוחה איך שהוא לוקח לעצמו את התיק עם הארנק, דברים שהביאה לא מזמן מהמסע לספרד. הוא לא לקח את התיק, הוא חזר ובדק במבטו את המדרגות, מוודה שאף אחד לא עולה וכל הזמן שמר על מרחק של מבושיו מגופה, היא חשבה שהוא חושש מבעיטה. הייתה לו גם בעיה עם המשקפיים, הוא הרכיב והסיר אותם מספר פעמים, אולי ראה איתם חשוך מדי, ובלעדם  הרגיש שהוא מסגיר את עצמו.

עלו בזיכרונה דיווחים של אנשים שעברו חוויה של חטיפה, איך תיארו את חוטפיהם עצבנים עד היסטריים. הייתה איזו שנייה שהסתכלו אחד אל תוך עיני השני, היא ראתה שיש לו עיניים כהות, קצת עמוקות, קצת מוארכות ונדמה היה לה שהן מסתכלות בה בסקרנות גדולה. עיניה היו כמעט עצומות וגופה הטלטל מצד לצד בחוסר כוח, חצי מעולפת ורק לחשה "no, no, please don't do it don't do it"" ושאלה את עצמה אם בעצם הוא מתכוון למה שהיא מתכוונת.  ברגע שהרפה ממנה קצת, כדי לוודא שאף אחד לא עולה במדרגות, ניסתה לחמוק ולרדת למטה, אבל הוא עצר אותה בגופו, "?what do you want " רצתה לשאול, אבל לא שאלה, כי הרגישה שזאת שאלה שעלולה לפעול נגדה, חששה לפעול בכאסח, חששה להיכנס אתו לעימות פיזי אמיתי, חששה להרגיז אותו, חששה שיהפוך אלים. ושוב ראתה את עצמה נאבקת בו, ראתה את המשקפיים שלה נופלים ומתנפצים על הרצפה, או נשברים לה על הפנים, "let me go" אמרה וניסתה לעבור אותו, הוא חסם אותה בגפיו והחזיר אותה  למקומה. היא הרגישה שגפיו  ארוכים  ורזים. "give me the money "  אמר, היא הושיטה לו את רצועת התיק שהסירה מעל כתפה , הוא לקח  ובאותו רגע התכווצה פנימה אל כיוון הבטן שלה ותוך כדי זה פלטה צעקה שיצאה הישר מן הבטן . הצעקה רוקנה לה את הבטן, עם הצעקה שמעה את התיק נופל לרצפה. מתוך ההתכווצות, ראשה בתוך חיקה, ראתה את הבחור נעלם במהירות של חתול, מייד  צעקה פעם נוספת  והקשיבה, היא שמעה את הצעקה אדירה  ומהדהדת בחלל הבניין.

 הצעקה נשמעה לה מוכרת, כזאת בדיוק היא שומעת לפעמים כשהיא נמצאת בדירתה. צעקה היוצאת מקרביה של איזו זונה העובדת באזור מגוריה. השתררה דממה, איננה זוכרת כמה צעקות עוד צעקה, אולי עוד אחת, או שתיים, עדיין מן המצב הזה, מכונסת אל תוך הבטן, וכל צעקה יוצאת מן הבטן ומרוקנת אותה. מה שגרם לה לצאת מן המצב הזה היה ככל הנראה קולות של אנשים  שהגיעו לפתע לאוזניה, ביניהם שמעה קול של אישה אומר בהתרגשות, "מה קרה? מה קרה? "

היא הרימה את רצועת התיק מעל הרצפה ורצה למטה, הגיחה מתוך הבניין, אל אור היום והתיק שלה מוחזק בידה הפשוטה לפנים, מרחיקה אותו ממנה, ככל האפשר, את הנגע. היא הסתכלה ימינה ושמאלה והאנשים שאלו אותה מה קרה? והיא שאלה, לא ראיתם מישהו רץ? הם לא ראו. היא הסתכלה על התיק, הוא היה פתוח, הארנק היה בפנים.

לפעמים היא שומעת את קול צעדיה של הזונה מלמטה, רצה על המדרכה וצועקת, גנב! גנב! תפסו אותו! תפסו אותו! הוא גנב לי את התיק!...

כעבור שעה בערך, התחילה להרגיש כאב נורא באזור החזה, כאב של פגיעה. הרגישה את האברים של פניה כבדים, הגרון כאב לה, חשה תשושה. איך יכלה שלא לצעוק, מה היה מבטיח שיסתפק בשבעים השקלים המסכנים שהיו בארנקה ולא ישוב ויפנה אליה? ולמה לעזאזל מרדכי לא היה בבית.

 

 
כמו הפגנה
להזמין את מרדכי