English | דף הבית | אודות | שירה | פרוזה | מדיה | מפגשים | אהבתי | צור קשר
           
      אודות  
 
   

רונית לוי וייס נולדה בירושלים, להורים מסורתיים ולסבים דתיים. בת בכורה לחיים, צורף פיליגרן, וליונה, תופרת. היא גדלה וצמחה בשכונת תל ארזה בה התגוררה עם הוריה ובשכונת נחלת צבי, שם התגוררו סביה משני הצדדים.

בימים ההם היתה תרבות של "שיחה בטלה", שיחת חולין. האנשים היו יושבים סתם כך, על מיטות ועל כסאות, ומדברים. רונית זוכרת את עצמה יושבת על שטיח הפרוש על ריצפת האבן הירושלמית בבית סבתא ומקשיבה לשיחת הנשים בחדר. היא נשאבה אל תוך השפה התימנית בה דיברו והבינה הכל. דיבורן היה כמנגינה בתוכה התערסלה.

ארבע שנים חייתה יחידה לצד הוריה ואז נולדה אחותה אורלי . עם אורלי היתה רונית הולכת מדי בוקר יד ביד בין הרים  ובין סלעים, עולות במעלה ההר אל בית הספר לבנות "למל". כאן למדה להכיר כי יש לה תלתלים והם קופצים והתביישה בהם.

כשמלאו לה תשע, ואימה חבקה תינוקת חדשה, עזבה המשפחה את ירושלים ועברה להתגורר בנתניה, עיר החול והים. ביומה הראשון בבית הספר ביאליק, הורתה לה המורה לשבת ליד ילדה ג'ינג'ית מנומשת בשם פרחיה, חברה טובה עד היום.

בנתניה רונית גילתה על עצמה שלושה דברים - שהיא יודעת לשחות בלי ללמוד, שהיא ילדת גומי ושהיא טובה. היא חלמה על עולם כזה שבו אנשים לא מדברים, אלא מסתכלים זה לזה בעיניים ומבינים זה את זה בלי לדבר.

הציונים של רונית בביה"ס ניתרו בקיצוניות, מאפס עד ארבעים לתשעים ולמאה. גם באותם המקצועות עצמם, פרט להתעמלות שבזה תמיד הצטיינה. המאבחנת הפסיכולוגית הסיקה שרונית ילדה נבונה, אבל יש לה פחד ממבחנים. רונית ידעה שהמאבחנת פיספסה. אם היה לה פחד ממשהו, זה היה מקריאה בקול רם. כי האותיות היו מתחילות לזוז ממקומן, לצוף ולנוע, אולי בגלל הדמעות, והיא לא יכלה לקרוא. אבל לשבת מול דף המבחן כאשר שקט מסביב, את זה דווקא אהבה מאוד. כדי להבין את מה שקורה, לעשות סדר בדברים ולמצוא חוקיות, רונית התחילה לכתוב. היא קראה לזה "להכתיב את החיים". חוקיות לא הצליחה למצוא, אבל לסדר הצליחה קצת וגם ההבנה השתפרה. רונית המשיכה להיות דתייה למרות החברה החילונית סביבה, והילדים קבלו אותה ככזאת, סייעו לה ואף התאימו את עצמם אליה. למשל אם ביומולדת של ילד הוקרן סרט, אז רונית היתה נשארת מחוץ לחדר בו הוקרן הסרט מפאת חילול שבת, ותמיד היו מתנדבים להשאר איתה בחוץ שלא תהיה לבד.

בתיכון רונית למדה בפנימיית בית הספר החקלאי פרדס חנה. ארבע שנים של ילדים וטבע, ילדים וטבע, ואהבה לאורון בנימין ז"ל. זה היה גן עדן ממש. ארבע השנים האלו הסתיימו בנפילה לתהום.

 
 
   

ואז החיים התחילו. שרות צבאי, נסיעה לאנגליה לתקופה ממושכת, חזרה ולמודי פסיכולוגיה מורחב באוניברסיטת בר אילן. למודי פסיכולוגיה לשירות הכתיבה, כך חשבה. לאורך כל השנים, לצד כל ההתרחשויות, רונית למדה מחול. עם סיום התואר הראשון רונית שקלה אם להמשיך לתואר שני בפסיכולוגיה, ללמוד תראפיה במחול, או לפנות לכוון האומנותי. הפור נפל על מחול כאומנות. רונית התחילה ללמוד מחול באקדמיה למוזיקה ולמחול ע"ש רובין בירושלים. בתום שנת הלימודים הראשונה בימי החופש הגדול היא הוזמנה ע"י המורה רינה גלוק לקחת שיעורים בתיאטרון המחול ענבל. רונית חוותה את הלהקה והתאהבה. בהמשך עזבה את האקדמיה לטובת הלהקה, בה רקדה שש שנים בהנהלתה האומנותית של שרה לוי תנאי ז"ל. במהלך שנים אלו הוציאה לאור את ספר שיריה הראשון "מפתח בשלושים שקל". במהלך השנים האלו גם עשתה ריקוד לשיר "אנדרטה" מתוך הספר הזה, ריקוד שהוצג על במת "גוונים במחול" הראשון, וזכה במקום הראשון.

רונית רצתה לפתח את העשייה בתחום  "התנועה למילים" וכך הגיעה אל למודי האוריתמיה – תנועה ומחול עפ"י רודולף שטיינר. לאחר שיטוט במספר מדינות בעולם כדי למצוא בית ספר מתאים, בחרה בבית הספר לאוריתמיה במרכז האנתרופוסופי בדורנאך, בשוויץ, שנוהל ע"י מר גרף. חמש שנים שהתה בחו"ל ובתקופה הזאת נכתב ספר שיריה השני "שירים משם".

רונית חזרה לארץ והרחיבה את תחום עבודתה כמורה לתנועה ולמחול בבתי ספר שונים. במהלך השנים הלכה והתמקדה בבתי ספר בחינוך המיוחד בלבד. ב-2009 הוציאה את ספר שיריה השלישי "אם ובן, כסף קטן. שירים מפה", ובפברואר 2014 יצא לאור ספר הפרוזה "כמו הפגנה", המכיל שלוש נובלות. רונית מתגוררת בתל אביב.